ShookRun.com

With Knowledge comes Opportunity
With Opportunity comes Success

Technical Analysis Portal Financial Analysis Value Investing Behavioral Finance Portal
>Home Page >Select Analysis >The Buy and Hold Apocalypse?

מהו בדיוק ההבדל בין הימור בקזינו להשקעה בשוק ההון? הרי בשניהם מסכן המשקיע את הונו הפרטי בעבור תשואה בלתי-ידועה. ההבדל נעוץ בעובדה שבהימור בקזינו, התוחלת התשואתית לעולם לא תהיה שווה או גדולה מסכום ההון שבסיכון. אם למשל ניקח משחק קזינו עם שתי אפשרויות - הכפלת הסכום או הפסדו - ההסתברות להכפלה תמיד תהיה נמוכה מ-50%. מסיבה זו בדיוק, כל מהמר קבוע בקזינו יגמור, בסופו של דבר, בהפסד - הערך הכלכלי של ההימור תמיד יהיה שלילי.

משקיע בשוק ההון, בדומה למהמר בקזינו, לא יודע מראש האם השקעה מסויימת תישא רווח או תגרום להפסד. אולם, להבדיל מהימור בקזינו, התוחלת התשואתית בהשקעה בשוק ההון, הינה חיובית. בניגוד למהמר, משקיע בעל אורך-רוח ישיג רווח. מתי בכל זאת נגרמים הפסדים בשוק ההון? כאשר המשקיע נוטה לפעול רגשית (פחד/תאווה) או הופך את שוק ההון לסוג של משחק (מצמצם את אופק ההשקעה) ומקטין בכך את אותה תוחלת חיובית ממוצעת המושגת בהשקעה לטווח הארוך.

משקיע הערך האגדי, וורן באפט, כתב על כך בדיווח השנתי של חברתו - ברקשייר הת'אווי:

[וורן באפט, 2004] "אם תבחנו את 35 השנים מאז שנת 1960, תמצאו שמשקיע שפשוט קנה והחזיק את אינדקס ה-S&P, הרוויח תשואה שנתית ממוצעת של 11.2% (כולל דיבידנדים). במהלך 35 השנים, העסק האמריקאי הביא תוצאות מופלאות. לכאורה, המשקיעים יכלו להשיג תשואות מחמיאות בקלות מדהימה. כל שהיה עליהם לעשות הוא "לרכב" על גב אמריקה התאגידית. קרן מדדית, כזו המעניקה פיזור מצויין לסיכון והוצאות נמוכות מאוד היתה עושה את העבודה. במקום זאת, תשואות רוב המשקיעים היו ממוצעות ומטה עד נוראיות. לתוצאות אלו שלוש סיבות עיקריות: הראשונה, הוצאות גבוהות, שנגרמות בדרך-כלל למשקיעים שסוחרים יתר על המידה או שמשלמים עמלות מוגזמות; השניה, קבלת החלטות על-סמך טיפים וריצה אחרי להיטים רגעיים, במקום על-סמך בחינה כלכלית או אנליזה סבירה; ושלישית, תיזמון כושל לכניסה (לאחר שהשוק חווה עליות לאורך זמן) או ליציאה (לאחר תקופות דשדוש או ירידות ארוכות). על המשקיעים לזכור שרגשות התלהבות, התרגשות והוצאות הם האויבים שלהם. אם הם מתעקשים לנסות ולתזמן את הכניסות שלהם לשוק המניות, הם חייבים לנסות להיות מפוחדים כאשר אחרים חמדנים ולהיות חמדנים רק כאשר אחרים מפוחדים".

גישת "קנה והחזק" - האם אמנם אבד עליה הקלח?

סדרת מאמרים זו שהתפרסמה באתר Fool.com בשנת 1996 ושאוגדה למאמר מתורגם אחד בדף זה, בוחנת האם גישת "קנה והחזק" עדיין תקפה ונועדה להוות תשובה אמפירית כוללת לשטף ההבלים שמטילים ספק בערך של החזקת מניות לטווח ארוך.

מבוא
במקביל לכל תיקון בשוק המניות, מגיעה סופה של הצהרות חד-משמעיות לפיהן גישת "קנה והחזק" (Buy and Hold) מתה. אפילו מבלי לנסות להגדיר למעשה מהי משמעותו של הפתגם הידוע "קנה והחזק", נחיל של עיתונאים, סוחרים ומתזמני-שוק, יורד על ליבה של הארץ עם עיצות שונות ומשונות והסברים מדוע הגישה הנ"ל עברה מן העולם ומדוע השקעה במניות מסוכנת ועשויה לגרור הפסדים במידה ולא יודעים כיצד לתזמן שוק או לסחור. "גישת קנה והחזק מתה", הם צועקים. "כעת, רק סוחרים ומתזמני-שוק יכולים להרוויח". "משקיעים פרטיים חייבים להעביר את חסכונותיהם ל"מקצוענים" שהם ורק הם יכולים לנהל את הכסף".

אך מהי למעשה גישת "קנה והחזק"? רוב האנשים שמקשקשים על הנושא מתארים גישה זו כ"קניה בשיא והחזקה לנצח, מכיוון שהרוכש לא מסוגל להודות שעשה טעות". אחרים חושבים שגישת "קנה והחזק" מתארת משקיעים שקונים מנייה לטווח ארוך, מכיוון ש"אחזקה לטווח ארוך תמיד תעשה כסף".

האמת היא שזו פרשנות שטחית לגישת "קנה והחזק". אסטרטגיית קנה והחזק חייבת להתמקד, לפני הכל, בבחירת חברות איכותיות שמתומחרות ע"י השוק בדיסקאונט זמני לעומת לערך הכלכלי שלהן. משקיע שצובר אט אט ניירות כאלו לאורך הזמן, ומחזיק בהם, מקטין למעשה את הוצאות הקניה שלו ומגדיל את הסיכוי לתשואות ארוכות טווח. לאור הקורלציה הגבוהה (בטווח-ארוך) בין קצב גידול רווחי החברה לבין מחיר המנייה, אפשר למצוא תבונה רבה בגישה זו. גישת קנה והחזק מקטינה הוצאות ומאפשרת למשקיע להשתתף בצמיחה ארוכת-הטווח של חברה איכותית, וזאת בנוסף על כל שינוי בשווי השוק שלה לעומת השוק הכלכלי הפנימי, בתנאי שהמשקיע רכש את המניה בדיסקאונט מספק. במקום לתאר את גישה קנה והחזק כגישה של "דחלילים" עם ראש-קש, שמנוצחים בקלות ע"י "הסוחרים המקצוענים", יש לנסות לתאר את הגישה בראייה רחבה ולבחון מה עדיף למשקיע הפרטי.

זמן המדידה
מקהלת הספקנים מחדירה תמיד ספק בתועלת ההשקעה ארוכת-הטווח. נתונים סטטיסטיים מסוגים שונים ומשונים עולים לאוויר במטרה להראות ששוק ההון נסחר בשיא מסוכן ושמשקיעים חייבים להטיל ספק בהנחת "קנה והחזק". אבל כמו שהוצג לעיל, מקהלת הספקנים כושלת, טועה ומטעה בהגדרתה של הגישה.

לפני שנוכל להבין באמת מהי גישת קנה והחזק, יש להבין את הביטחון היחסי בהשקעה לאורך תקופות זמן שונות. הנחת היסוד של גישת "קנה והחזק" היא שלטווח-ארוך, מניות הן המכשיר הטוב ביותר לתשואה כספית. אף שהנחת היסוד הזו נראית מושכת, יש לבחון את הנתונים העובדתיים ולהוכיח האם היא אכן נכונה.

הצעד הראשון להוכחת הטענה ששוק המניות הוא המקום הטוב ביותר לכסף בטווח-הארוך, הוא להחליט מהו בדיוק טווח-הזמן הנבחן. איזו תקופה בדיוק עלינו לבחון כדי להציג טיעון סביר לפיו בטווח-הארוך השקעה במניות בטוחה יותר מהשקעה באג"חים או מכל מכשיר אחר? מהו בדיוק טווח "ארוך"? שאלה נוספת היא ממתי נתחיל לבדוק את הנתונים ההיסטוריים?

ג'רמי סיגאל, מחבר הספר "מניות לטווח הארוך", מתחיל את בדיקת התשואה הממוצעת של שוק המניות בשנת 1802. אולם כפי שידוע, שוק המניות לא נעשה שוק "נזיל" לפני שנות ה-20 של המאה הקודמת (1920). בכל מקרה, הנתונים בספר "מניות לטווח הארוך" מרשימים בהיקפם ויהוו תחנה ראשונה בטיול האנליטי שלנו. סיגאל השווה את התשואה של מניות, אג"ח קונצרניות ואג"ח ממשלתיות, בין השנים 1871-1992. סיגאל מצא שבטווח-הזמן הנ"ל, התשואה במניות היתה תמיד (100% מהמקרים) גבוהה יותר מהתשואה באג"חים, זאת למרות ששוק המניות הוגדר כלא-נזיל כמעט שליש מהתקופה הנבחנת. במדידה של טווחים בני 20 שנים כל אחד, מניות היכו את האג"חים לאורך 94.17% מהזמן. במדידה של טווחים בני 5 שנים כל אחד, מניות היכו את האג"חים לאורך 71.19% מהזמן. במדידה של טווחים בני שנה אחת, מניות היכו את האג"חים לאורך 59.02% מהזמן.

מכיוון שמניות מעולם לא כשלו מלהכות אג"חים במדידה של פרקי-זמן בני 30 שנה ויותר, ניתן לסכם שהתקופה שיש להחזיק במניות, כדי להפעיל את אחוז ההצלחה המלא של גישת "קנה והחזק", היא 30 שנים. בחישוב שנתי (כל שנה ושנה), שוק המניות יעלה בכמעט 2/3 מהמקרים - לא הסתברות גרועה לכשעצמה. בחישוב בן 5 שנים, שוק המניות יעלה ב-3/4 מהמקרים. והסיכויים הולכים ומשתפרים עם העלייה בשנים. הנתונים ההיסטוריים מאשרים את תוקף גישת קנה והחזק, כאשר תקופות החזקה ארוכות יותר ויותר מגדילות את הסיכויים להכות את תשואת האג"חים.

כעת, לאחר שהגדרנו מה בדיוק הכוונה במילה "טווח-ארוך", יש לברר מהן בדיוק התשואות הצפויות ממניות בפרקי-זמן אלה.

כל עשור ועשור
הנתונים שלנו נלקחו ממחקר של קבוצת Ibbotson Associates על מניות, אג"חים ואינפלציה. המחקר בחן את התשואות לאורך כל עשור ועשור. ברור שהנתונים משנות ה-30 (1930) ומשנות ה-70 יתנו את התשואות הגרועות ביותר. בשנות ה-30 שררו תנאים של של דיפלציה ושפל עולמי. שנות ה-70 ראו אינפלציה דוהרת שנבעה מעליית מחירי הסחורות, לרבות נפט (תקופת האמברגו הערבי).

בשנות ה-30, ה-S&P500 השיג תשואה של 0% ואינדקס המניות הקטנות השיג 1.4%. במהלך אותה תקופה, אג"חים ארוכות-טווח עלו 4.9%, ממשלתיות עלו 0.6% והאינפלציה היתה 0.2%- (דיפלציה). התשואה על מניות בשנות ה-30 היתה למעשה חיובית לאחר התאמתה לאינפלציה והתשואה על מניות קטנות היתה גבוהה מזו של האג"חים הממשלתיות. ללא ספק, המנצחות של אותו עשור היו האג"חים ארוכות-הטווח. אבל במהלך שלושת העשורים העוקבים, אג"חים ארוכות-טווח השיגו תשואה נמוכה בהרבה ממניות.

בשנות ה-70, השיג ה-S&P500 תשואה של 5.9% ואינדקס המניות הקטנות השיג 11.5%. האינפלציה המואצת לא עזרה כל כך למניות הגדולות, אבל לא עצרה את המניות הקטנות. באותו עשור, אג"חים קונצרניות השיגו תשואה בת 5.5%, הממשלתיות תשואה של 6.3% והאינפלציה הגיעה ל-7.4%. לפיכך, בניכוי האינפלציה, כל המכשירים - למעט המניות הקטנות - השיגו תשואה שלילית דומה פחות או יותר.

שני עשורים אלה מייצגים את התשואות הגרועות ביותר למניות ולמרות כל הרעש על "מפולות" בעשורים אלה, התשואות לא נראות כל כך גרועות למעשה. אם רואים נכוחה את המציאות העובדתית, שני העשורים הגרועים ביותר מאז 1920 אופיינו בשילוב של דיפלציה או אינפלציה גואה - שני מצבים חריגים במיוחד.

האמת על חישוב תשואות מדדיות
המתקפה החזקה ביותר על גישת קנה והחזק, באה מכיוונם של מבקרים שעושים שימוש בנתונים מטעים על-מנת להראות שהגישה הביאה להרס תשואתי בקרב אלו המאמצים אותה. בדרך כלל, המבקרים יתנו דוגמא של משקיע שנכנס בשיא כל השיאים ויראו כמה זמן לקח לאותו משקיע להחזיר את הפסדיו. דוגמא שטחית זו, כמו דוגמאות אחרות, מחשבת את ההפסד שנבע מרמת השיא, כפי שנקבע עפ"י האינדקסים השונים כמו הדאו ג'ונס או ה- S&P500. חישוב כזה הינו שגוי ומטעה הואיל והאינדקסים אינם מודדים תשואה כוללת (לרבות דיבידנדים) - שיטת החישוב בהם מוטה (כלפי ניירות חזקים, מבחינת תמחורית או שווי שוק. הווי אומר ניירות יקרים יותר או חברות עם שווי שוק גדול יותר, מחושבים כך שרמת ההשפעה שלהם על האינדקס גדולה יותר). לדוגמא, ההבדל בין התשואה הממוצעת של הדאו ג'ונס (מוטה המחיר) מול הדאו-30 (אינדקס תיאורטי המכיל את כל מניות הדאו אבל מחושב ללא הטייה מחיר או שווי שוק וכולל דיבידנדים) הוא כמעט כפול (בשעה שהדאו ג'ונס השיג תשואה שנתית ממוצעת של 6.3%, משקיע שהיה קונה ומחזיק את כל מניות הדאו (היינו הדאו-30 הנ"ל) היה משיג תשואה שנתית ממוצעת בת 11.4%).

אז מהו הטיעון שיפריך את הביקורת המוטעה על גישת קנה והחזק? יש לבדוק את התשואות המצטברות האמיתיות של שוק המניות לאורך ההיסטוריה ולדגום מבחר מייצג של מניות שראויות להיכלל במסגרת "מניית קנה והחזק" (כנזכר במבוא לעיל, מנייה כזו היא מניה שערך השוק הזמני שלה (מחיר הנייר בשוק) נמוך מערכה הכלכלי הפנימי - הווי אומר - "דיסקאונט").

נתונים על התשואות המצטברות של שוק המניות מאז 1926, מצויים במאגרי המידע הזמינים של חברת Ibbotson Associates. המאגרים מספקים נתונים על תשואות של מניות של "חברות גדולות", של "חברות קטנות", של אג"חים קונצרניות ארוכות-טווח, אג"חים ממשלתיות ושל רמות האינפלציה מאז שנת 1926. הנתונים מוצגים על דרך של "תשואה מתגלגלת" (תשואה מתגלגלת בודקת למשל את התשואות לעשר שנים בצורה מתגלגלת - משנת 1971 ועד 1980, משנת 1972 ועד 1981, משנת 1973 ועד 1982 וכו'). הצגה כזו של הנתונים מעשירה את המידע הנבחן.

בחינת הנתונים מעלה כי מניות של חברות גדולות השיגו תשואה מתגלגלת חיובית ב-56 מתוך 56 עשורים חופפים ומניות של חברות קטנות השיגו תשואה מתגלגלת חיובית ב-53 מתוך 56 עשורים חופפים. אותן חברות קטנות השיגו את התשואה הגבוהה ביותר ב-44 מתוך 56 עשורים חופפים ולאחריהן החברות הגדולות. סיכום המידע הנ"ל מחזק את הטענה שעל-מנת לנצח בוודאות את התשואות על האג"חים, תקופת האחזקה במניות יכולה לרדת ל-15 שנים מ-30 שנים. תקופה בת 15-20 שנים מתאימה במיוחד לחיסכון לכל הגילאים - החל מחיסכון של הורים לילדיהם, עובר דרך חיילים וסטודנטים צעירים וכלה במבוגרים לקראת פנסיה.

אף שהתשואות לתקופה קצרה יותר בת 10 שנים אינן כה מוחצות, הן בכל אופן מרשימות. הן החברות הגדולות והן הקטנות השיגו תשואות חיוביות ב-59 מתוך 61 עשורים חופפים. התשואה הגרועה ביותר בעשור הגרוע ביותר לחברות גדולות היתה 0.89%- ולחברות קטנות 5.7%-. תשואה שטחית כזו במשך עשור שלום בוודאי גורמת לתסכולים, אבל זהו בהחלט לא התסריט המשברי/מפולתי שמבקרי השיטה אוהבים לצייר. צריך להבין, אם בעשור הגרוע ביותר בהיסטוריה היה ניתן לצאת "שוויוני" (להוציא השפעות אינפלציוניות), הדבר ממש לא דומה לקטסטרופה, במיוחד אם המשקיע המשיך להשקיע באותן "שנים רזות" והשיג על-ידי כך תשואות גבוהות יותר בתקופות שלאחר מכן.

בחינת פרקי זמן קצרים יותר - תשואות מתגלגלות ל-5 שנים - מכניסה כבר אלמנטים של חוסר-וודאות. חברות גדולות השיגו תשואות חיוביות ב-59 מתוך 66 טווחי חמש-השנים המתגלגלים. חברות קטנות השיגו זאת ב-57 מתוך 66 מהמקרים. ראוי לציין שאף בפרקי זמן אלה, התשואות חיוביות ב-90% מהמקרים. הן מניות החברות הגדולות והן המניות הקטנות היכו את כל המכשירים האחרים ב-55 מתוך 66 מפרקי הזמן (חמש-שנים) הנמדדים - היינו תשואה טובה מכל מכשיר אחר ב-83% מהמקרים - לא ממש סיכויים רעים.

את הסיכויים הנ"ל ניתן לשפר על-ידי בחירת מניות כאמור במבוא - הווי אומר, מניות של חברות שמציגות חוזק פיננסי ונסחרות בדיסקאונט זמני הנובע בעיקר מפסיכולוגיית ההמונים המשתנה תדיר. קודם לכן הוצגו נתונים לפיהם משקיע שקנה מניות-ערך והחזיק בהן לתקופה בת חמש-שנים או עשר שנים, עשה חיל.

למול כל זאת, ניתן למצוא את הטענות שעולות תדיר מפי מבקרי השיטה - אלה יתחילו לדבר על שוק דובי או שוק שורי (ויסגירו בכך את זהותם כמתזמני-שוק). לאחר-מכן, הם יעברו לדוגמאות הרגילות - היינו יזכירו את התשואות בתקופות השפל (מהשיא של שנת 1929 ועד השפל בשנת 1950) ותקופות הדשדוש (משנת 1965 ועד 1975 יציינו המבקרים שהתשואה הממוצעת היתה 0.1%-, משנת 1968 ועד 1978 התשואה הממוצעת היתה 2.3% ומשנת 1971 ועד 1982 התשואה הממוצעות היתה 3.9%).

למול טענות מוטעות אלה (המתייחסות לרמות האינדקסים ולא לתשואה האמיתית של מניות הבסיס), יש לבחון את התשואות של כל מניות הדאו-ג'ונס (כדוגמא). בחינת 30 מניות הדאו - על בסיס שיוויוני כולל דיבידנדים - מציגה תמונה שונה לחלוטין. רק לדוגמא - משנת 1965 ועד 1975 התשואה השנתית הממוצעת היתה 5.1% (ולא 0.1%-). כך גם לגבי התקופות הנזכרות האחרות.

חשוב לבחון את התשואה הנ"ל בהקשר הסביבתי - היינו אל מול המכשירים האלטרנטיביים. אל מול תשואה שנתית ממוצעת בת 5.1% במניות, השיגו האג"חים תשואה בת 5.6%. לא ממש שנים טובות לעשות כסף בכל מכשיר שהוא. מה שחשוב לזכור הוא שמשקיע שהחזיק במניות לאורך כל התקופות הכי גרועות בהיסטוריה, לא נכנס למצב קטסטרופלי (כפי שנוהגים להציג המבקרים) ויצא בכל אותם מקרים חריגים, שוויוני ובסביבת 2%-4% מהמכשירים האלטרנטיביים. וזאת במצבים הגרועים ביותר והחריגים ביותר בהיסטוריה.

כפי שהוזכר קודם לכן, אם יש למשקיע יכולת מינימלית לבחור מניות של חברות טובות בדיסקאונט - הסיכויים משתפרים להפליא. אפילו שימוש במודל בחירה פשוט ביותר - כזה שאפילו ילד בן ארבע יכול להבין אותו - למשל מודל Dogs of the Dow, ישפר פלאים את התוצאות הנ"ל. הטעות הגדולה ביותר של מבקרי השיטה ומתזמני-השוק, היא זו שמייחסת תשואה ממוצעת למרות שקיימים עשרות מודלים רווחיים לבחירת מניות, אם יש למשקיע סבלנות מספקת. כך, גם בין השנים הנוראיות 1965-1974, פורטפוליו הנשען על מודל Dogs of the Dow היה משיג תשואה שנתית של 5.85% שהיתה מכה את תשואות האג"חים.

יתרה מזאת, המימרה הידועה שאג"חים לטווח-ארוך בטוחים יותר הואיל והקרן מובטחת, אף היא זקוקה לבחינה מחדש. אם משקיע סוגר את ההון שלו באג"חים ארוכות לעשר או שלושים שנה, הרי הוא יכול לעשות זאת גם במניות. ואם אותו משקיע אינו מתכוון מלכתחילה להחזיק באג"ח עד לפרעון, אזי אותם כוחות שוק הגורמים לתנודתיות במניות פועלים גם על אג"חים. בכל מקרה, כפי שנראה מייד, הרעיון שמישהו מסוגל לתזמן שוק הוא רעיון מוטעה.

אם ניקח משקיעים בעלי אופק בן חמש שנים, השנים הגרועות ביותר לטווח זמן זה במניות הדאו 30 מאז שנת 1961, היו 1970 עד 1974, שנתנו תשואה ממוצעת שנתית שלילית של 0.87%-. לא מזהיר, אבל בוודאי לא אסון. למעשה, אם בוחנים את היסטוריית התשואות המתגלגלות, זו היתה התקופה השלילית היחידה במהלך 35 השנים שעברו. עובדה זו מוכיחה את הרעיון הבסיסי - משקיע שפעל על-פי גישת "קנה והחזק", השיג תוצאות סבירות גם במהלך הירידות הגרועות ביותר במאה האחרונה.

רוויזיוניזם היסטורי
אם מיתוס מסוים מוזכר מספיק פעמים כעובדה, התוצאה תהיה שאותו מיתוס יתקבע במוח כעובדה. מימרה עיתונאית ידועה ממליצה - "אם המיתוס מוכר כאמת, העלו את המיתוס לדפי העיתון". דורות שלמים של עיתונאים כלכליים, חמושים בתארים בעיתונאות ובנטייה שלא לבדוק את מהימנותם ההיסטורית של מקורותיהם, הנציחו אמונות שגויות בעליל לאורך עשורים רבים. את אחת מהאמונות הללו נתאר ונשלול בשורות הבאות, כדי להדגים את כוחה האמיתי של גישת קנה והחזק.

במאמר ביש-מזל שיצא לאור במגזין לנשים בשנת 1929 ונקרא "כל אחד זכאי להיות עשיר", ג'ון ראסקוב (מנהלה של חברת דו-פונט ויו"ר ועדת הכספים של חברת ג'נרל מוטורס באותה עת) הילל ושיבח את המעלות והיתרונות של השקעה לטווח ארוך. ראסקוב ייעץ לקוראות המגזין להשקיע בשוק 15$ לחודש ולצפות לתמורה בת 80,000$ בתוך 20 שנה - תשואה שנתית ממוצעת בת 26%. כפי שידוע, מספר חודשים לאחר שראסקוב כתב את המאמר הנ"ל, השוק קרס לחלוטין ובטחון הציבור בשוק המניות התנפץ לרסיסים.

מרטי זוויג (כתב כלכלי בעל שם) התייחס לאחרונה לראסקוב בראיון שעסק בנושא ירידות בשוק המניות, והזכיר את המאמר של ראסקוב כדוגמא לסנטימנט המרומם שתמיד מופיע לפני תיקונים משמעותיים בשוק. "כל אחד יודע שראסקוב טעה", התפלפל זוויג. אבל למצער, זוויג, העיתונאי הכלכלי שנודע במאמריו המעמיקים, כשל לבדוק את ההשלכות המלאות של דבריו. מי שקרא את הניתוח של בנג'מין גראהם להמלצותיו של ראסקוב, בספרו "המשקיע האינטליגנטי", היה מכיר בוודאי בעובדה שראסקוב לא טעה לחלוטין.

אף שברור שאם מישהי מקוראות המגזין היתה עוקבת אחר המלצתו של ראסקוב היא לא היה משיגה 80,000$ כעבור 20 שנה, יהיה מוטעה להסיק שאותה גברת היתה מפסידה את כספה. כאשר גראהם חקר את המצב בתחילת שנות ה-40 של המאה הקודמת, הוא הסיק שמשקיע שהיה משקיע 15$ לחודש במניות הדאו 30, החל מהשיא בשנת 1929, היה משיג כעבור 20 שנים 8500$ - תשואה שנתית ממוצעת שעולה על 8% ולא רחוק מהתשואה השנתית ההיסטורית על מניות גדולות מאז 1926 - 10.5%. זאת אף שאינדקס הדאו שהה ברמת 300 בשנת 1929 וירד לרמת 177 בשנת 1949 (עוד דוגמא מדוע האינדקסים לא משקפים תשואות אמיתיות, כפי שהוסבר לעיל).

האמונה השטותית ביכולת לתזמן שוק
הרעיון של "תזמון שוק" הוכח כשגוי בבדיקות אמפיריות רבות בשנים האחרונות. בחנו לדוגמא את התשואות על מניות של חברות קטנות משנת 1929 ועד 1992. אם הייתם מושקעים במניות אלה בפרק זמן זה, התשואה השנתית הממוצעת שלכם היתה 12.1%. אם הייתם מפספסים את החודש הטוב ביותר באותן 67 שנים, התשואה הממוצעת היתה יורדת ל-11.2%. אם הייתם מפספסים את חמשת החודשים הטובים ביותר, התשואה הממוצעת היתה יורדת ל-8.5%. אם הייתם מפספסים את עשרת החודשים הטובים ביותר באותן 67 שנים - התשואה הממוצעת היתה יורדת ל-6.3%, מחצית מהתשואה השנתית הממוצעת שהיתה מושגת בהשקעה ללא ניסיונות לתזמן שוק. פספוס גל עליות מסוים או חלק ממנו, איננו נדיר בקרב סוחרי השוק או מתזמני השוק. זהו מקרה שכיח שכל אחד מסוחרי השוק חווה במהלך היסטוריית ההשקעות שלו (שאלו עצמכם לדוגמא, כמה מכם הצליחו "להרוויח" את כל גל העליות האחרון, באופן מלא). ממצאים אלה וממצאים דומים אחרים, מוכיחים, פעם אחר פעם, את התבונה בקנייה ואחיזת מניות לטווח ארוך.

נו טוב, יאמרו מתזמני השוק - נסה לבדוק את התשואה של הימנעות מהימים או החודשים הגרועים ביותר. יש רק בעיה אחת אם ניסיון כזה - אתם חייבים לדעת מתי להוציא את הכסף מהשוק ומתי להכניסו שוב, בתזמון מושלם. כל אחד יכול להבטיח שהכסף יהיה "בשוק" במהלך הימים הטובים ביותר כדי להשיג את התשואות הטובות ביותר לאורך הטווח הארוך. כל שעליהם לעשות הוא לא לנסות לתזמן שוק. אבל, כדי להצליח להימנע מהימים הגרועים ביותר ועדיין לא לפספס את הימים הטובים ביותר, על המשקיע להיות בעל תזמון מושלם, לא פחות. כפי שהוכח בבדיקות האמפיריות, אין בנמצא "מתזמן שוק" כזה שיצליח בכך לאורך זמן. אולי יצליח שנה, או שנתיים, או שלוש (ברצף או שלא), אבל לאורך זמן - כל מתזמני השוק, ללא סייג, יכשלו להשיג את התשואה שישיג משקיע הנוקט בגישת קנה והחזק.

הירידות החזקות ביותר בשוק המניות, תמיד גרמו למשקיעים רבים להטיל ספק בתקפות ההמלצה להחזיק במניות לפרקי זמן ארוכים. "גישת קנה והחזק מתה", הם צועקים במהלך תיקון שוק חזק. אבל, אף אחד לא אמר שניתן לקנות כל מנייה, בכל מחיר, ולהמשיך להחזיק אותה. הדגש בגישת "קנה והחזק" היה תמיד להתמקד בחברות איכותיות, שרבות מהן מאכלסות את אינדקס הדאו וה-S&P500. השקעה במניות של חברות איכותיות הנסחרות בדיסקאונט עשוייה לתגבר את התשואה לטווח ארוך. המודלים למציאת מניות כאלו רבים ופשוטים למדי - כמו אסטרטגיית "דיבידנד הדאו" (Dow Dividend Approach) ואחרות. אפילו במהלך התנאים הגרועים ביותר ששררו בשוק המניות במהלך 35 השנים האחרונות, מניות שעמדו בקריטריונים של האסטרטגיות הללו השיגו, לכל הפחות, תשואה שוויונית במהלך פרקי זמן בני 5 שנים. במהלך כל השנים האחרות, השיגו אסטרטגיות אלה תשואות נפלאות.

ספקולציה קצרת-טווח, השקעה במרג'ין, הכנסת כסף טרי לנייר כושל באמונה שהמחיר יעלה פלאים - כל אלה סותרים את גישת קנה והחזק. ברור, יהיו שבועות, חודשים ואפילו שנים, שמשקיע לטווח ארוך יראה תשואות שליליות. אבל אם המשקיע הכין שיעורי בית ומחזיק במניות שראויות לתואר "קנה והחזק", תיק המניות יעמוד לאורך הזמן בכבוד בכל תיקון שוק, אפילו כזה המכונה "מפולת". אף אחד לא יכול לשלול את התשואה ההיסטורית לטווח ארוך ואף אחד לא יכול לשלול את העובדה שככל שטווח הזמן ארוך יותר, הסיכויים לתשואות גבוהות במניות טובים יותר מכל מכשיר אחר - כאשר פרקי זמן בני 15-20 שנה פשוט מבטיחים, ב-100%, את העובדה הזו. כל טענה אחרת חוטאת לאמת.

© כל הזכויות שמורות לאתר Fool.com