ShookRun.com

With Knowledge comes Opportunity,
With Opportunity comes Success

Technical Analysis Portal Dow and other Indexes daily Analysis Technical Analysis of Israeli Stocks on the Nasdaq Behavioral Finance Portal
>Home Page >Behavioral Finance >General > The Futile Pursuit of Happiness
המאמר שלהלן פורסם במוסף סוף השבוע של עיתון הארץ מיום 9/10/03. המאמר פורסם במקור בעיתון הניו-יורק טיימס באנגלית ודן בשאלות בסיסיות בחיזוי ההתנהגותי והרגשי ותהליכי קבלת החלטות פיננסיות.
והרי תחזית האושר
מאת ג'ון גרטנר, ניו יורק טיימס (הארץ 9.10.03)

אם דניאל גילברט צודק, אתם טועים. כלומר, אם גילברט צודק אתם טועים כשאתם חושבים שמכונית חדשה תסב לכם את האושר שאתם מדמיינים. אתם טועים כשאתם מאמינים שמטבח חדש יסב לכם אושר לפרק הזמן שאתם מדמיינים. אתם טועים כשאתם חושבים שבעיה אחת גדולה - רגל שבורה, לב שבור - תגרום לכם להיות אומללים עוד יותר מאשר בעיה פחות גדולה – בעיה בברך, נישואים מתוחים. מצד שני, אתם גם טועים כשאתם מניחים שכישלון בעבודה ישבור אתכם, או כשאתם חושבים שמוות במשפחה יותיר אתכם אבלים שנים על גבי שנים, לעולמי עד. הסיבה לכך היא שבכל הקשור לחיזוי מדויק של מה שתרגישו בעתיד, אתם כנראה טועים.

גילברט, פרופסור במחלקה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת הרווארד, אוהב לומר לאנשים שהוא חוקר אושר. אבל יהיה מדויק יותר לומר שגילברט - ביחד עם הפסיכולוג טום וילסון מאוניברסיטת וירג'יניה, הכלכלן ג'ורג' לוונסטין מקרנגי-מלון והפסיכולוג וחתן פרס נובל לכלכלה דניאל כהנמן מפרינסטון - עומד בחוד החנית של מחקר מסוים מאוד של חיזוי התנהגותי ורגשי.

בשנים האחרונות החלו הנ"ל לחקור את תהליך קבלת ההחלטות המעצב את תחושת הרווחה האישית שלנו. כיצד אנחנו צופים מה יעשה אותנו למאושרים או ללא מאושרים - ואז, כיצד אנחנו מרגישים אחרי החוויה עצמה? כיצד אנחנו מניחים, למשל, שנרגיש אם קבוצת הכדורגל האהובה עלינו תנצח או תפסיד, וכיצד אנחנו מרגישים באמת כמה ימים לאחר המשחק. כיצד אנחנו צופים שנרגיש ביחס לרכישת תכשיטים, להבאת ילדים לעולם, לקניית בית גדול או להתעשרות, ואז כיצד אנחנו מתייחסים לתוצאות? לפי הצוות הזה, כמעט כל הפעולות הללו מבוססות על התחזיות שלנו לגבי ההשלכות הרגשיות שלהן.

האופן שבו אנחנו צופים את רגשותינו - ואם אכן אותן תחזיות תואמות את המצבים הרגשיים העתידיים - מעולם לא היה מושא למחקר מעבדתי. אבל בעקבות עשרות ניסויים שביצעו גילברט, וילסון, כהנמן ולוונסטין, הם הגיעו להבחנות ולמסקנות רבות המערערות על כמה הנחות בסיסיות: בעיקר שאנחנו, בני האדם, מבינים מה אנחנו רוצים ומיומנים בשיפור הרווחה האישית שלנו - או שאנחנו טובים ב"מקסום התועלתיות" שלנו, אם להשתמש במונחים מתורת הכלכלה המסורתית. יתר על כן, עבודתם בעניין החיזוי מעלה כמה שאלות מטרידות ובעלות גוון אישי יותר. להבין "חיזוי הרגשתי" (Affective forecasting), כפי שמכנה גילברט את המחקרים הללו, משמעו לתהות על כל מה שחשבנו אי פעם על הבחירות שאנחנו בוחרים בחיים. כפי שנוכחו גילברט ושות' לגלות, שכאשר אנחנו פונים לדמיין איך נרגיש כלפי דבר מה בעתיד, שם נרשמת הטעות שלנו. זה לא שאנחנו טועים בדברים הגדולים. אנחנו יודעים שנחווה ביקור במסעדת יוקרה באופן שונה מביקור אצל רופא השיניים; אנחנו יכולים לחזות במדויק שנעדיף להיות תקועים בחוף באיביזה מאשר בפקק במרכז העיר; אבל מה שגילברט גילה זה שאנחנו נוטים להעריך יתר על המידה את עוצמתן ומשכן של הרגשותינו באירועים עתידיים. במלים אחרות, אנחנו מאמינים אולי שב-מ-וו חדשה תהפוך את חיינו למושלמים, אבל קרוב לוודאי שהיא תהיה פחות מלהיבה משציפינו; בנוסף, היא לא תרגש אותנו למשך הזמן שצפינו.

באופן עקבי אלה בדיוק הטעויות שטעו רוב המשתתפים במבדקיו של גילברט במשך השנים, הן במעבדה והן במצבים אמיתיים מהחיים. נראה שאין זה משנה אם הם ניסו לחזות איך ירגישו ביחס לצלחת ספגטי עם רוטב בשר, הפסדו של המועמד המועדף שלהם בבחירות או דחייה בתחום הרומנטי. בממוצע התברר שאירועים רעים היו פחות עוצמתיים ויותר ארעיים ממה שהנבדקים צפו שיהיו. עם זאת, התברר שגם אירועים טובים היו פחות עוצמתיים ויותר קצרים.

גילברט ווילסון מכנים את הפער בין מה שצפינו למה שבסופו של דבר נחווה "הטיית ההשפעה" (impact bias); ה"השפעה" פירושה הטעויות שאנחנו עושים הן בהערכת העוצמה של רגשותינו הן בהערכת משכן, ו"הטייה" היא הנטייה שלנו לטעות. מונח זה מאפיין את האופן שבו אנחנו חווים את ההתלהבות המעומעמת לא רק מב-מ-וו, אלא גם מכל אובייקט או אירוע שאנחנו מניחים שיסבו לנו אושר. האם העלאה של 20% בשכר או זכייה בלוטו יהפכו את חיינו למאושרים? אתם אולי צופים שכן, אבל כמעט בטוח שלא. וטלוויזיה חדשה עם מסך פלזמה? הקונצפט "הטיית ההשפעה" מראה שזה יהיה קרוב לוודאי פחות מגניב ויימשך פחות זמן מכפי שתיארתם לעצמכם. גרוע מכך, גילברט מציין שהטעויות הללו בציפיות יכולות להוביל ישירות לטעויות בבחירה של מה שאנחנו חושבים שישמח אותנו. הוא קורא לזה "רצייה מוטעית" (miswanting).

גילברט: "האדם הממוצע אומר 'אני יודע שאהיה מאושר יותר אם תהיה לי מכונית פורשה ולא שברולט. או מאושר יותר עם ויקי מאשר עם נינט. או שהייתי מאושר יותר לו הייתי רופא ולא שרברב'. זה נראה לאנשים ברור מאוד. 'הבעיה היא שאני לא יכול להתקבל לבית ספר לרפואה או להרשות לעצמי פורשה'. כך שמבחינת האדם הממוצע, המכשול החוצץ בינו לבין האושר הוא השגת העתיד שבו הוא חפץ. אבל מה שהמחקר שלנו מראה - ולא רק שלנו, אלא גם של לוונסטין ושל כהנמן - זה שהבעיה האמיתית היא להבין איזה מבין ה'עתידים' הללו יביא את התגמול הגבוה ובאמת יסב לך אושר. הרולינג סטונס אמרו 'אתה לא תמיד מקבל מה שאתה רוצה'. אני לא חושב שזאת הבעיה. הבעיה היא שאתה לא תמיד יודע מה אתה רוצה".

אתה תמיד טועה

מאמריו של גילברט על "חיזוי הרגשתי" החלו להתפרסם בסוף שנות ה-90, אבל למעשה הרעיון לחקור אושר וחיזוי הרגשות עלה בראשו אחר צהריים אחד באוקטובר 92', כשהוא וחברו, ג'ונתן ג'יי קולר, התיישבו לאכול מחוץ לבניין הפסיכולוגיה באוניברסיטת טקסס באוסטין שבה לימדו באותה העת. גילברט הרגיש חסר השראה בנושאים למחקר ואמר שהוא חש עצמו מיואש בגלל כישלון נישואיו. תוך כדי שיחה על חייו האישיים הוא סטה מהנושא ושאל מדוע כלכלנים מתמקדים בהיבטים הפיננסיים של קבלת החלטות ולא בהיבטים הרגשיים.

קולר נזכר: "גילברט אמר משהו בסגנון 'הכל נראה כל כך קטן. העניין פה הוא לא באמת הכסף, העניין פה הוא אושר. זה לא בעצם כל מה שכולנו רוצים לדעת כשאנחנו מחליטים החלטות?" לרגע שכח גילברט מהצרות שלו וחשב על שתי שאלות נוספות: האם אנחנו יודעים בכלל מה גורם לנו אושר? ואם קשה להבין מה עושה אותנו מאושרים כרגע, כיצד ניתן לחזות מה יגרום לנו אושר בעתיד?

בתחילת שנות ה-90, מבחינתו של פרופסור לפסיכולוגיה בתחילת דרכו, החלפת תחום המחקר מהאופן שבו אנחנו תופשים זה את זה לאושר, כפי שעשה גילברט באותו היום, היה מעשה די תמוה. אבל גילברט תמיד אהב שאלות שהובילו אותו למקום חדש. גילברט, בן 45, עזב את בית ספר בגיל 15 והתחבר ל"סוף תקופת ההיפים" ופגש את אשתו כשנסע באמריקה ללא יעד עם הגיטרה שלו (היא תפסה טרמפים לכיוון ההפוך). הם התחתנו כשהיו בני 17, נולד להם בן כשהיו בני 18 והם התיישבו בדנוור. בתקופה הזאת, בין עבודות מזדמנות, הוא כתב סיפורי מדע בדיוני למגזינים שונים. כך שגילברט, נוסף על היותו "אחד הפסיכולוגים-החברתיים המוכשרים ביותר בדורנו" כדברי הפרופסור דייוויד ג'י מיארס, הוא גם מחברו של "The Essence of Gunk ", סיפור על מפגש עם יצור העשוי מסלט ביצים הנע ברחבי הגלקסיה במקרר ממונע.

פסיכולוגיה היתה עניין מקרי. באמצע קריירת המדע בדיוני שלו הוא ניסה להירשם לקורס בכתיבה בקולג' הקהילתי המקומי, אבל הקורס היה מלא אז הוא החליט שקורס בפסיכולוגיה יעזור לו בפיתוח הדמויות שלו. זה הוביל לתואר ראשון באוניברסיטת קולורדו ולאחר מכן לדוקטורט בפרינסטון ומשם למינוי באוניברסיטת טקסס ולמינוי בהרווארד. "אנשים שואלים מדוע אני חוקר את האושר", הוא אומר, "ואני עונה 'למה לחקור משהו אחר?' זה הגביע הקדוש. אנחנו חוקרים את הדבר שכל הפעילות האנושית מכוונת אליו".

באחד מהניסויים שערך נאמר לסטודנטים בכיתת צילום בהרווארד לבחור בשתי תמונות אהובות עליהם מבין אלו שצילמו, ואז היה עליהם לתת אחת מהן למרצה. לחלק מהסטודנטים נאמר שהבחירה שלהם היא סופית, ולאחרים נאמר שלאחר כמה ימים הם יוכלו להחליף בין התמונות. התברר כי אלו שהיתה להם שהות לשנות את דעתם היו פחות מרוצים מהבחירה לעומת אלה שלא יכלו לחזור בהם.

חלק גדול מעבודת המחקר של גילברט הוא בסגנון הזה. מחקר נוסף שערך לא מזמן בדק אם נוסעים ברכבת בבוסטון, שאיחרו לרכבת בכמה שניות, חוו את תחושת ההאשמה העצמית שאנשים נוטים לצפות שיחושו בסיטואציה כזו (הם לא). ובמאמר שעדיין לא פורסם, "אריכות הימים המוזרה של דברים לא כל כך רעים", הוא בוחן מדוע אנחנו מצפים שבעיות גדולות תמיד יאפילו על טרדות קטנות. "כאשר דברים באמת קשים קורים לנו, אנחנו מתגוננים נגדם", הוא מסביר. "אנשים, כמובן, חוזים את ההיפך הגמור. אם תשאל אנשים 'מה הייתם מעדיפים שתהיה לכם, רגל שבורה או ברך בעייתית?', סביר שיענו - ברך בעייתית. עם זאת, אם המטרה שלך היא לצבור אושר מרבי בחייך, הרגע בחרת את הבחירה הלא נכונה. ברך בעייתית זה דבר מאוד לא טוב".

כל המחקרים הללו מבססים את הקשרים בין חיזוי, קבלת החלטות ורווחה אישית. הניסוי עם כיתת הצילום קורא תיגר על ההנחה הרווחת שלנו, שכאשר ניתנת לנו האפשרות לשנות את דעתנו נהיה מאושרים יותר - למעשה, אנחנו מאושרים יותר לנוכח דברים מוחלטים וסגורים. ניסוי הרכבת מדגים שאנחנו נוטים לשגות בהערכת החרטה שלנו על הזדמנויות שהוחמצו. המאמר על "דברים לא כל כך רעים" מצביע על חוסר היכולת שלנו לדמיין עד כמה חמורה תהיה הפגיעה של טרדות קטנות בשביעות הרצון שלנו. המגננות הרגשיות שלנו נכנסות לפעולה בנושאים כמו גירושים או מחלה, אבל לא בשל בעיות קטנות יותר. אנחנו מתקנים את הגג הדולף בביתנו, אבל בטווח הרחוק דלת הרשת השבורה שאנחנו אף פעם לא מתקנים מוסיפה יותר תסכול.

גילברט חושב שלא כל טעויות החיזוי מובילות לתוצאות דומות; מוות במשפחה, מכון כושר חדש ובעל חדש אינם זהים. אבל בהחלט יש דמיון באופן שבו הדברים הללו משפיעים על הרווחה האישית. "המחקר שלנו פשוט אומר שבין אם זה הדבר שכן משמעותי או לא משמעותי, שניהם משמעותיים לך פחות ממה שחשבת. דברים שקורים לך או דברים שאתה קונה או דברים שנמצאים בבעלותך - אתה תמיד טועה במידה מסוימת בהערכת השפעתם על האושר שלך. אתה מעריך יתר על המידה את מידת השפעתם על חייך. שום דבר מהדברים הללו אינו משפיעים במידה שאתה חושב. וזה נכון לגבי אירועים חיוביים ושליליים".

נא להכיר: פער האמפתיה

חלק גדול מעבודתם המחקרית של כהנמן, לוונסטין, גילברט ווילסון נשען על רעיון ההסתגלות, "אדפטציה", מונח שבו משתמשים פסיכולוגים זה עשרות שנים בהתייחסם לאופן שבו אנחנו מסתגלים לנסיבות משתנות. כך מסכם לוונסטין את היכולת האנושית הזאת: "אושר הוא אות שבו משתמש המוח שלנו כדי להניע אותנו לעשות דברים מסוימים. ובאותו האופן שבו העין שלנו מסתגלת לדרגות אור שונות, אנחנו מתוכנתים כך שנבצע מין חזרה אל נקודת האיזון (set point) של האושר. המוח שלנו לא מנסה להיות מאושר. המוח שלנו מנסה לווסת אותנו". מבחינה זו, הנטייה לאדפטציה מסבירה מדוע רווחת כל כך "הטיית ההשפעה". כפי שאומר וילסון: "אנחנו לא קולטים באיזו מהירות נסתגל לאירוע משמח ונהפוך אותו לרקע בחיינו. כאשר אירוע כלשהו מתרחש בחיינו, אנחנו הופכים אותו לרגיל. ובשל הפיכתו לרגיל, אנחנו מאבדים את ההנאה שאנחנו שואבים ממנו".

קל להחמיץ משהו חדש ומהותי בדבריו של וילסון: לא העובדה שעם הזמן אנחנו מאבדים עניין באופן עקבי בדברים חדשים ונוצצים, תכונה זו ידועה זה כבר, אלא שבאופן כללי איננו יכולים לזהות שאנחנו מסתגלים לתנאים חדשים ולפיכך לא מצליחים לכלול עובדה זאת בהחלטות שלנו. אז כן, אנחנו נסתגל לב-מ-וו ולטלוויזיה עם מסך הפלזמה מכיוון שאנחנו מסתגלים כמעט לכל דבר. אבל וילסון וגילברט ואחרים הראו שנראה שאיננו מסוגלים לחזות את ההסתגלות הזאת. לכן, כאשר אנחנו מגלים שההנאה שאנחנו שואבים מדבר מה פוחתת, אנחנו עוברים לדבר הבא או לאירוע הבא וכמעט בטוח שנעשה שוב טעות בחיזוי. ובפעם שלאחר מכן שוב נטעה, כך עד אין קץ.

כפי שמציין גילברט, התקלה הזאת משמעותית גם ביחס לאירועים שליליים, כגון פיטורים או מוות של אדם אהוב, שבתגובה להם אנחנו צופים עתיד שבו שום דבר אף פעם לא יוכל לנחם אותנו. "הדבר שהכי מעניין אותי, שאותו חקרתי הכי הרבה זמן, הוא חוסר היכולת שלנו להבין כמה חזקים הם מנגנוני ההגנה הפסיכולוגיים מרגע שהופעלו", אומר גילברט. "השתמשנו במטאפורה של 'המערכת החיסונית הפסיכולוגית' - זו רק מטאפורה, אבל מוצלחת למדי לתיאור מערכת ההגנות שעוזרת לנו להרגיש טוב יותר כאשר דברים רעים קורים. מאז אריסטו ידעו המתבוננים במצב האנושי שבני אדם ניחנו במנגנוני ההגנה האלה. פרויד הקדיש את חייו ואנה, בתו, הקדישה את חייה לתהייה על המנגנונים הללו. מה שמפתיע הוא שנראה שאנשים לא מזהים שיש להם המנגנונים הללו ושהמנגנונים יופעלו על ידי אירועים שליליים".

בתקופה שבה ראיינתי את גילברט מת חבר קרוב שלו. "כמו כולם אני חושב שעולם לא אתגבר על זה ושהחיים שוב לא יהיו טובים", הוא כתב לי בדוא"ל בעודו מתכנן את נסיעתו להלוויה בטקסס. "אבל בגלל העבודה שלי, תמיד קיים קול קטן ברקע - קול שלובש חלוק מעבדה ומתחת לזרועו תחובים הרבה מאוד נתונים - שאומר 'אתה כן תתגבר והחיים כן יהיו טובים'. ואני יודע שהקול הזה צודק".

עם זאת, הטיעון שאנחנו מדמיינים באופן לא מושלם את מה שאנחנו רוצים ולא רוצים הוא בכל זאת מבלבל. מצד אחד, הוא יכול להטיל צל של חרטה על כמה החלטות חשובות: "למה החלטתי שלעבוד 100 שעות בשבוע כדי להשתכר יותר יעשה אותי מאושר יותר?" או "למה חשבתי שאם אפרוש לבית מבודד בכפר זה ישמח אותי?" מצד שני, זה יכול להביא להארה: "אין פלא שריהוט העץ למרפסת לא משמח כפי שציפיתי", או "אפילו אם היא תזרוק אותי אני אהיה בסדר".

בשני המקרים, חיזוי האופן שבו דברים יגרמו לנו להרגיש בטווח הארוך הוא מבלבל. חלק גדול מהמחקרים על רווחה אישית מראה, על כל פנים, שעושר מעל לרמה של המעמד הבינוני כמעט לא משפיע על האושר, וכמו כן שאם יש לך ילדים זה לא תורם דבר לרווחתך האישית - למעשה זה אפילו מפחית מאוד את שביעות הרצון מהנישואים. לעתים קרובות אנחנו כמהים לבית מרווח ומבודד (דבר שאליו אנחנו מסתגלים בקלות), כאשר למעשה סביר להניח שהוא יעיב על אושרנו משום שירחיק אותנו מהשכנים שלנו (הוכח שאינטראקציה חברתית וחברויות מעניקות אושר שמחזיק מעמד יותר זמן).

הבית הגדול המבודד הוא מה שלוונסטין, בן 48, קנה בעצמו. "נפלתי למלכודת שלא הייתי אמור ליפול אליה", הוא אומר. במשרדו בקצה הקמפוס של קרנגי-מלון בפיטסבורג גם הוא מעיד, כמו גילברט, על ההערצה העצומה שהשניים חשים זה לזה. הדיסציפלינות השונות שלהם, פסיכולוגיה וכלכלה, הפכו את תחומי העניין החופפים שלהם בחיזוי הרגשתי למשלימים יותר מאשר מנוגדים. אם התרומה המשמעותית של גילברט לתחום של חיזוי הרגשתי הוא הקונצפט "הטיית ההשפעה", הרי שהתרומה של לוונסטין היא המושג "פער האמפתיה".

כך זה בא לידי ביטוי. בניסוי שערך לא מזמן ניסה לוונסטין לגלות עד כמה סביר שאנשים ירקדו לבדם לפני קהל גדול לשירו של ריק ג'יימס, "סופר פריק". רבים הסכימו לעשות זאת תמורת סכום כסף מסוים שבוע מראש, אבל חזרו בהם כאשר הגיע היום לעלות לבמה. זה נשמע סתם משעשע, אבל זה מצביע על הבדל בסיסי בין האופן שבן אנחנו מתנהגים במצבים "חמים" - כמו חרדה, אומץ, פחד, קריז לסמים וגירוי מיני - ובמצבים "קרים", שבהם אנחנו רגועים ופועלים על פי ההיגיון.

פער האמפתיה הזה בין המחשבה להתנהגות - נראה שאיננו יכולים לחזות כיצד נתנהג במצב חם כאשר אנחנו במצב קר - משפיע על האושר בצורה ניכרת, אם כי באופן פחות עקבי מאשר הטיית ההשפעה. לוונסטין: "חלק גדול מאוד מחיינו אנחנו עוסקים בקבלת החלטות בעלות השלכות על העתיד. ואם קבלת ההחלטות שלנו מושפעת מהמצבים הפסיכולוגיים והרגשיים הארעיים הללו, הרי שאנחנו למדים שאיננו מקבלים החלטות עם מבט לעבר ההשלכות העתידיות". זה יכול להיות משהו פשוט כמו הצהרת אהבה אומללה ברגע של תשוקה, הוא מסביר, או משהו אפל יותר כמו אקט של התקף זעם בכבישים או התאבדות.

בין היתר הוביל סוג המחקר הזה את לוונסטין לשתף פעולה עם מומחים מתחום הבריאות, החוקרים מדוע בני אדם מקיימים יחסי מין לא בטוחים כאשר לעולם לא היו מסכימים לעשות זאת ברגעים של שיקול דעת. נתונים ממבדקים שבהם נשאלו מתנדבים כיצד יתנהגו בסיטואציות שונות של "להט הרגע" - האם יקיימו יחסי מין עם קטין, לדוגמה, או יכפו את עצמם כאשר בן או בת הזוג מבקשים מהם להפסיק - הראו באופן עקבי שמצבי גירוי שונים יכולים להשפיע על התשובות באופן משמעותי. "למצבים כאלו יש את היכולת לשנות אותנו באופן כל כך עמוק, שבמצבים מסוימים אנחנו בעצם שונים מעצמנו יותר מאשר מאדם אחר", אומר לוונסטין.

חלק מסקרנותו לגבי מצבים קרים וחמים נובע ממצבים שבהם רגשותיו שלו היו בעימות עם האינטלקט. כאשר הוא אינו מלמד, הוא מטייל בעולם ומקפיד להגיע לאלסקה לטראקים או למסעות קיאקים. הוא מתעניין מאוד בספרות על טיפוס הרים וכתב פעם מאמר שבחן מדוע מטפסי הרים לא כל כך נוטים לזכור כאב ובדרך כלל מתעלמים משלבי ה"אחורה-פנה", דבר המעמיד אותם בסכנה גדולה. ואולם הוא עצמו עשה זאת פעמים רבות. הוא כמעט מת בתאונת בוצית ונשבע לאחר מכן שלעולם לא ירצה לראות עוד את הבוצית הסוררת שלו. כמה שעות לאחר מכן הוא הלך לחפש אותה. כנ"ל לגבי מסעות הטיפוס שלו. "אתה קובע לך את זמן ה'אחורה-פנה' שלך ואז אתה מוצא את עצמך עדיין רחוק מהפסגה", הוא אומר. "אז אתה ממשיך הלאה. לא הבאת מספיק מזון או ביגוד ואז כתוצאה מזה אתה תקוע בגובה 4,000 מטר, ואתה יכול רק לשבת ולרעוד כל הלילה ללא שק שינה. כשהשמש עולה ואתה חצי-קפוא ואתה אומר לעצמך 'זאת הפעם האחרונה', ואז אתה חוזר ומיד מתחיל לרצות שוב לצאת לשטח". הוא ניסה "לאלף את רגשותיו", אבל מודה שייתכן שיחזור על אותן הטעויות במסעו הבא.

גזרים ומקלות

האם עולם ללא טעויות בחיזוי יהיה עולם טוב יותר? האם חיים העוברים ללא טעויות בחיזוי יהיו עשירים יותר? חוקרי ה"חיזוי ההרגשתי" בטוחים למדי ששאלות כאלה ידלגו לבסוף מהאקדמיה לעולם האמיתי. "אם בני האדם אינם יודעים מה ישפר את מצבם או יסב להם אושר" אומר כהנמן, "אז הרעיון שניתן לבטוח בהם שיעשו מה שיסב להם אושר מוטל בספק".

כהנמן, שערך כמה מהניסויים הראשונים בתחום בעשור שעבר, סבור שחיזוי הרגשתי יכול להשפיע מאוד על תכנון הפנסיה, לדוגמה, שלב שבו טעויות בחיזוי - כמה לחסוך, כמה להוציא, איפה לגור - יכולות להיות בלתי הפיכות. הוא מועיד לחיזוי הרגשתי תפקיד בתחום של קניות, שבו "תקופת צינון" יכולה להוות פתרון לתופעה של חרטת הקונה. החשוב מכל הם היישומים האפשריים בשירותי הבריאות, במיוחד בכל הקשור להסכמה מודעת. "אנחנו מחשיבים אנשים כמי שמסוגלים לתת הסכמה מודעת ברגע שנאמר להם מהי ההשפעה האובייקטיווית של הטיפול. אבל האם אנשים יכולים לצפות כיצד הם ואחרים יגיבו לניתוח המעי הגס או לכריתת מיתרי הקול? המחקר על חיזוי הרגשתי מצביע על כך שייתכן שלאנשים יש יכולת מעטה לחזות מראש את ההסתגלות שלהם מעבר לשלבים המוקדמים".

לוונסטין, יחד עם ד"ר פיטר אובל, ערך מחקרים רבים המראים שאנשים שאינם חולים מפריזים באומדן המצוקה שבחיים ללא יד או רגל, לדוגמה, או עם שיתוק בפלג הגוף התחתון. השימוש בחיזוי הרגשתי כדי להוכיח שאנשים מסתגלים לאתגרים גופניים רציניים הרבה יותר טוב ויהיו הרבה יותר מאושרים מכפי שהם מדמיינים, אומר לוונסטין, עשוי להיות בעל ערך רב.

יש גם חסרונות בקביעת מדיניות ציבורית לאור המחקר הזה. לוונסטין אומר שהוא אינו רואה כיצד מישהו יכול לחקור אושר ולא למצוא את עצמו עם נטייה פוליטית שמאלה; הנתונים מבהירים כיצד העלאת רמת החיים של אלה שמצבם כבר טוב, לדוגמה, באמצעות מסים נמוכים יותר, לא עוזרת בשיפור רמת הרווחה האישית שלהם, בעוד שלהעלאת רמת החיים של אלה שאין להם הרבה יש השפעה עצומה. עם זאת, נראה שהוא וגילברט - שכתב פעם במאמר אקדמי "מזל עדיף על ביש מזל, ציון 10 עדיף על ציון 8 וכל דבר עדיף על ממשל רפובליקאי" - נוטים לליברליות גם ביחס למחקרם שלהם. "אנחנו חוששים מאוד מיישום יתר של המחקר", אומר לוונסטין. "רק בגלל שאנחנו הגענו למסקנה ש-X גורם לאנשים אושר והם בוחרים ב-Y, אנחנו לא רוצים לכפות עליהם את X. אני לא חש בנוח עם פטרנליזם ועם שימוש בתוצאות המגיעות מהתחום שלנו כדי לכפות החלטות על אנשים".

כך או כך, בעיני לוונסטין, כמי שקשוב במיוחד לחיכוך שבין תהליכי הרגש לתהליכי הדעת, חיים ללא טעויות בחיזוי יהיו קרוב לוודאי חיים טובים יותר, מאושרים יותר. "אדם שיש לו הבנה עמוקה של 'הטיית ההשפעה' והוא פועל על פיה, מה שלא תמיד קל לעשות, יטה להשקיע את המשאבים שלו בדברים שמסבים לו אושר", הוא אומר. ייתכן שפירוש הדבר להקדיש יותר זמן לחברים במקום לכסף. הוא גם מוסיף שהבנה טובה יותר של "פער האמפתיה" - אותם מצבים קרים וחמים שכולנו מוצאים את עצמנו בהם - יכולה לחסוך מבני אדם קבלת החלטות ברגעים של אומץ או חולשה, שעליהן יתחרטו.

גילברט אופטימי באשר לשימוש במחקר מבחינת שיפור "השיפוט המוסדי" - לדוגמה, כיצד אנחנו מחלקים את תקציב הבריאות - אך פחות אופטימי ביחס לשימוש במחקר לשיפור השיפוט האישי שלנו. הוא מודה שלקח חלק מהמחקר באופן אישי; לדוגמה, עבודתו על מה שהוא מכנה "המערכת החיסונית הפסיכולוגית" הובילה אותו להאמין שהוא יוכל להסתגל לתרחיש הגרוע ביותר. בנוסף, הוא לוקח יותר סיכונים בחייו, עובדה שאותה מאמת שותפו וילסון, שמספר כי לנסוע עם גילברט בבוסטון זו חוויה מפחידה.

אבל הוא היה אמור ללמוד מהמחקר שלו "הרבה יותר לקחים ממה שלמדתי", הוא מודה. "אני מתחתן באביב בגלל שהאשה הזאת תעשה אותי מאושר לנצח, ואני יודע זאת". למשמע דבריו הוא צוחק צחוק רועם במשרדו בקיימברידג'. נראה שזה מצחיק אותו לא משום שזה לא נכון, אלא כי זה הכי נכון. ככה הוא מרגיש. "אני לא חושב שאני רוצה לוותר על כל המוטיווציות הללו", הוא אומר. "אני לא חושב שאני רוצה ללמוד יותר מדי מהמחקר שלי מהבחינה הזאת".

גילברט עובד כרגע על ניסוי מורכב שבו הוא מבטל את שגיאות החיזוי ההרגשתי. במבדק הזה ביקש מחברים בקבוצה א' להעריך איך ירגישו אם יקבלו פידבק שלילי על האישיות שלהם. "הטיית ההשפעה" נכנסת לפעולה, כמובן, והם בעיקר צופים שירגישו נורא, כאשר למעשה הם מרגישים לבסוף בסדר. אבל אם גילברט מראה לקבוצה ב' שאחרים קיבלו אותו הפידבק והרגישו בסדר לאחר מכן, אז החברים צופים שגם הם ירגישו בסדר. "הטיית ההשפעה" נעלמת והתחזיות של המשתתפים בקבוצה ב' היו מדויקות.

זה מלהיב את גילברט, אך בה בעת זו אינה טכניקה שהוא רוצה להפוך לספר עזרה עצמית, או כזו שהוא מדמיין שניתן יהיה ליישמה באופן מעשי. "תקווה ופחד הן תכונות נצחיות של החוויה האנושית", הוא אומר, "ולא סביר שאנשים ינטשו אותן בזמן הקרוב רק כי איזה פסיכולוג אומר להם לעשות זאת". למעשה, במאמריו האחרונים הוא מעלה את השאלה, אם טעויות בחיזוי משרתות אולי מטרה פונקציונלית גדולה יותר שאותה הוא עדיין אינו מבין.

אילו היית יכול לנופף מחר בשרביט ולהעלים את כל טעויות החיזוי ההרגשתי, אני שואל, האם היית עושה זאת? "נראה שהיתרונות הטמונים באי עשיית טעויות כאלה הם שתזכה לקצת יותר אושר. אולי הקריקטורות שלנו לגבי העתיד - ההערכות המנופחות הללו של כמה טוב או רע יהיה - אולי ההערכות המשלות הללו הן שגורמות לנו לנוע בכיוון אחד ולא אחר. אולי אנחנו לא רוצים חברה של אנשים שמושכים בכתפיהם ואומרים: 'זה לא ממש משנה'. אולי זה חשוב שיהיו מקלות וגזרים בעולם, גם אם הם אשליות. זה מה שגורם לנו להמשיך לנוע לעבר הגזרים ולהתרחק מהמקלות".